בתור שחקן אני די מנותק מהרגשות של הקהל שלי. כן, לפעמים אפשר לגרום להם לצחוק, להיות מרותקים לפעולה שאתה עושה ואפילו לגרום להם לבכות ברגעים של חסד- אבל כמה חיבור רגשי אפשר כבר ליצור עם 350 זוגות עיניים שמביטות בך מהאפילה?
אבל, בתור במאי, הדברים נראים אחרת לגמרי.
לביים אנשים זאת חוויה פסיכודמרטית לגמרי.
מהשלב שבו אתה עושה אודישנים, כבר נפרשות לפניך שלל תגובות, מבוכות ולחצים. עשיתם פעם אודישן בחטיבה או בתיכון? לאיזה זן אתם משתייכים? יש את זה שמתלבט 5 פעמים אם להתחיל באודישן או לא. הוא עולה מולך, מסתכל בדף שהוא צריך להקריא ממנו, מתחרט, יורד, עוצר, חושב, מתנצל, לוקח שוב את הדף- עוד לפני שהתחיל את האודישן- הוא עושה לך הצגה שלמה.
יש את זה שנראה הכי חנון שברור לך לחלוטין שהנה, עוד 3 דקות בחיים שלך שאתה הולך לבזבז. אתה עושה "כאילו" אתה כותב את השם שלו. אתה "כאילו" נותן לו את כל התשומת לב , כשבלב אתה אומר- "NEXT"!!! ופתאום- החנון הזה- בשניה אחת- - נהפך לאיזו דמות מדהימה, משכנעת, מלאת אנרגיה ונותן הופעה של החיים- ואתה נשאר פעור פה וממהר לכתוב את השם על הדף. תאטרון הוא מקום מעולה לגלות כשרונות חבויים.
יש את זה שכל כך חסר בטחון שהוא בעצם עושה לעצמו את האודישן. הוא אומר את המשפט-ומיד- מוסיף- "זה היה דפוק, נכון?" הוא מנסה שוב- ומסיים- "אין לי את זה, הא?".
אחרי האודישנים יש את הליהוק. אתה מסתכל על התפקידים שיש לך במחזה ואתה מנסה לבחון לעומק (וגם בשטחיות- דרך המראה של השחקנים) איזה דמות באמת מתאימה לאיזה שחקן.
רציתי לספר סיפור קטן על איך שיצא לי (ללא מודעות בכלל) לשלב בין תאטרון לפסיכודרמה באופן עמוק ביותר.
ביימתי הצגה של חטיבת ביניים (כיתה ח'). ההצגה הייתה על סיפור עם שבו אדם עשיר וקמצן מזמין קבצן אל ביתו אבל לא נותן לא אפילו גרגיר אורז לאכול. הקבצן מת והעשיר המזועזע בורח מהבית. ביער, הוא פוגש את מלאך המוות שמסביר לו שההזדמנות היחידה לכפר על חטאו (ולא למות) היא להיהפך לקבצן ולבקש אוכל מהמשפחה (הקמצנית) שלו.
המשפחה של העשיר מתאבלת עליו בגלל שהוא נעלם. גם כשהקבצן יוצר איתם קשר, הם לא מזהים אותו. בעלם ואביהם נשאר "נעדר" עד סוף ההצגה כשהוא חוזר לדמותו הרגילה.
לקחתי לתפקיד האישה ילד מסוים. הילד היה מאוד מאוד בעייתי. בעיות משמעת מפה ועד הונלולו. המורים השתגעו ממנו ואני אפילו יותר. הוא שיגע אותי, קילל, צעק, הרס, הפריע, לא הקשיב וכו'.
כל הזמן התלבטתי אם להעיף אותו או לא.
משום מה- השארתי אותו. והגיע היום המיוחל של ההצגה. כל ההורים (כמעט כל ההורים- רמז להמשך...) הגיעו, כולל המורים והמחנכים. ואותו ילד עומד על הבמה, לובש פאה בלונדינית ושמלה ואומר את הטקסט שלו- "ואני כל כך עצובה, בעלי נעלם כאילו בלעה אותו האדמה!"...
אחרי ההצגה, דיברתי עם המחנך. הוא סיפר לי איך הוא הזדעזע כשהוא ראה את התלמיד שלו עומד בדמות הזו ואומר את הטקסט הזה, שהרי האבא שלו לפני כמה שבועות- קם פתאום והחליט לעזוב את כל המשפחה- פשוט נעלם, בלי שום רצון ליצור קשר אפילו עם הילדים.
בבת אחת הבנתי למה הילד הזה התנהג כמו מפלצת הביצה מלוך-נס כל השבועות האלה ובעיקר הבנתי עד כמה עמוק התאטרון יכול לקחת אותך- כשהליהוק הבימתי בעצם משקף את הליהוק המציאותי שכולנו לוהקנו בהצגה הגדולה של החיים...
אבל, בתור במאי, הדברים נראים אחרת לגמרי.
לביים אנשים זאת חוויה פסיכודמרטית לגמרי.
מהשלב שבו אתה עושה אודישנים, כבר נפרשות לפניך שלל תגובות, מבוכות ולחצים. עשיתם פעם אודישן בחטיבה או בתיכון? לאיזה זן אתם משתייכים? יש את זה שמתלבט 5 פעמים אם להתחיל באודישן או לא. הוא עולה מולך, מסתכל בדף שהוא צריך להקריא ממנו, מתחרט, יורד, עוצר, חושב, מתנצל, לוקח שוב את הדף- עוד לפני שהתחיל את האודישן- הוא עושה לך הצגה שלמה.
יש את זה שנראה הכי חנון שברור לך לחלוטין שהנה, עוד 3 דקות בחיים שלך שאתה הולך לבזבז. אתה עושה "כאילו" אתה כותב את השם שלו. אתה "כאילו" נותן לו את כל התשומת לב , כשבלב אתה אומר- "NEXT"!!! ופתאום- החנון הזה- בשניה אחת- - נהפך לאיזו דמות מדהימה, משכנעת, מלאת אנרגיה ונותן הופעה של החיים- ואתה נשאר פעור פה וממהר לכתוב את השם על הדף. תאטרון הוא מקום מעולה לגלות כשרונות חבויים.
יש את זה שכל כך חסר בטחון שהוא בעצם עושה לעצמו את האודישן. הוא אומר את המשפט-ומיד- מוסיף- "זה היה דפוק, נכון?" הוא מנסה שוב- ומסיים- "אין לי את זה, הא?".
אחרי האודישנים יש את הליהוק. אתה מסתכל על התפקידים שיש לך במחזה ואתה מנסה לבחון לעומק (וגם בשטחיות- דרך המראה של השחקנים) איזה דמות באמת מתאימה לאיזה שחקן.
רציתי לספר סיפור קטן על איך שיצא לי (ללא מודעות בכלל) לשלב בין תאטרון לפסיכודרמה באופן עמוק ביותר.
ביימתי הצגה של חטיבת ביניים (כיתה ח'). ההצגה הייתה על סיפור עם שבו אדם עשיר וקמצן מזמין קבצן אל ביתו אבל לא נותן לא אפילו גרגיר אורז לאכול. הקבצן מת והעשיר המזועזע בורח מהבית. ביער, הוא פוגש את מלאך המוות שמסביר לו שההזדמנות היחידה לכפר על חטאו (ולא למות) היא להיהפך לקבצן ולבקש אוכל מהמשפחה (הקמצנית) שלו.
המשפחה של העשיר מתאבלת עליו בגלל שהוא נעלם. גם כשהקבצן יוצר איתם קשר, הם לא מזהים אותו. בעלם ואביהם נשאר "נעדר" עד סוף ההצגה כשהוא חוזר לדמותו הרגילה.
לקחתי לתפקיד האישה ילד מסוים. הילד היה מאוד מאוד בעייתי. בעיות משמעת מפה ועד הונלולו. המורים השתגעו ממנו ואני אפילו יותר. הוא שיגע אותי, קילל, צעק, הרס, הפריע, לא הקשיב וכו'.
כל הזמן התלבטתי אם להעיף אותו או לא.
משום מה- השארתי אותו. והגיע היום המיוחל של ההצגה. כל ההורים (כמעט כל ההורים- רמז להמשך...) הגיעו, כולל המורים והמחנכים. ואותו ילד עומד על הבמה, לובש פאה בלונדינית ושמלה ואומר את הטקסט שלו- "ואני כל כך עצובה, בעלי נעלם כאילו בלעה אותו האדמה!"...
אחרי ההצגה, דיברתי עם המחנך. הוא סיפר לי איך הוא הזדעזע כשהוא ראה את התלמיד שלו עומד בדמות הזו ואומר את הטקסט הזה, שהרי האבא שלו לפני כמה שבועות- קם פתאום והחליט לעזוב את כל המשפחה- פשוט נעלם, בלי שום רצון ליצור קשר אפילו עם הילדים.
בבת אחת הבנתי למה הילד הזה התנהג כמו מפלצת הביצה מלוך-נס כל השבועות האלה ובעיקר הבנתי עד כמה עמוק התאטרון יכול לקחת אותך- כשהליהוק הבימתי בעצם משקף את הליהוק המציאותי שכולנו לוהקנו בהצגה הגדולה של החיים...
