בס"ד
שנים שלא כתבתי, מה שלא כ"כ משנה כי אף אחד לא קורא את הבלוג, אבל בכל זאת
חזרתי לספסל הלימודים של הפסיכודרמה והדרמה-תרפיה ואני כבר עמוס בחוויות וחידושים שיכולים לשנות לכם קצת את החיים. אז למה לא?
הפוסט הזה הוא בנושא פסיכולוגיה, דרמה-תרפיה ואיך אפשר לקרוא את האדם מולך כמו ספר פתוח
בין קטיושה לקטיושה בקרית שמונה, החליט פרופסור ישראלי ושמו מולי להד לאבחן כמה שנים את הילדים המתוחים של קרית שמונה. פיצוצים ופחדים ממוות מציפים את היום-יום שלהם, אז הם היו קבוצה מצוינת לניתוח ההתמודדות של מתח מתמשך
מה שגילה הפרופסור הוא דבר מדהים- לכל אחד מאיתנו יש 6 דרכים להמלט מהמתח. הוא קרא להם basic ph או בעברית- גש"ר מאח"ד.
לפני שתקראו- בואו תעשו תרגיל לעצמכם. קחו דף (או מסמך וורד) וכתבו- איך אתם מגיבים או מה אתם עושים כשיש לכם לחץ מתמשך? (לדוגמא, איבדתם משהו, יש לכם צרה, אתם לקראת משימה שאתם לא יודעים לבצע או אפילו נמצאים בסכנה מתמשכת). כתבו 7-8 דברים.
ועכשיו, שימו לב, גבירותי ורבותיי הלחוצים:
ג- גוף. יש תגובה של אדם שהיא כולה עוברת דרך הפיזיות שלו. גם שהוא עושה פעולה- זה נחשב תחת הקטגוריה. לדוגמא- פיגוע (לא עלינו) בקו אוטובוס. זכריה, שהיה כמה מאות מטרים ליד- התחיל לרעוד בכל גופו. הוא כסס את צפורניו ופגש את יואב. הוא סיפר ליואב: ראיתי דם בכל מקום וכו'.
ש-שכל. האדם נכנס לתוך תבניות חשיבה. זכריה שלנו, יפגוש את יואב ויגיד לו- אני לא מאמין. באוטובוס כזה נכנסים בערך 40 איש, תחשוב על זה- נניח מחבל הצליח להחביא 30 קילו חומר נפץ- זה יכול להעיף אנשים 50 מטר מרחק!
ר-רגש. זכריה ניגש ליואב ומתחיל לבכות. "כמה משפחות", הוא פולט מבעד לדמעות, "כמה משפחות נהרסו! איזה עצוב!".
מא- מערכת אמונות- זכריה תופס את יואב ומנער אותו- "אתה מבין איזה מזל יש לי?! אם הייתי מגיע עוד 5 דקות- אני הייתי על האוטובוס הזה". אמונות זה לא רק דברים דתיים, אלא זה גם משפטים שנתפסים כאמיתות או דרך חיים- כמו "צריך תמיד לסיים מה שמתחילים".
ח- חברה. הדבר הראשון שזכריה אמר אחרי הפיגוע זה- "אני חייב להתקשר לאמא שלי! היא תדאג". או לחלופין הוא התחיל לצעוק ולהתעצבן על כל אחד באיזור ולהאשים אותם בזה שהם נועצים עיניים במקום לעשות משהו.
ד-דמיון. "זה היה כמו בסרט", זכריה סיפר ליואב בעיניים זגוגיות, "שמעתי את הפיצוץ ודמיינתי שזה איזה פצצת אטום שאיראן מפילה עלינו".
על קצה המזלג רק נוסיף, שהפרופסור הלך ותרגם את העבודה הזו לדרמה-תרפיה וזה נהפך כלי מצוין לטיפול. מסתבר שאדם יותר בריא נפשית הוא אדם שיכול להשתמש בכמה שיותר שפות של התמודדות. אדם פחות בריא- הוא אדם עם שפה אחת (מכירים את אלה שכשהם בלחץ- הם תמיד אוכלים ואוכלים ואוכלים ואוכלים...?)
אוקצור, הבן שלי התחיל במנהג ממש לא חביב של להעיר אותנו ב-3 לפנות בוקר. כשאני מגיע, כולי סהרורי לחדרו- הוא אומר לי- אני מפחד כי אני לא יכול להפסיק לחשוב על חרקים. מה תגיד לילד בן 4 וחצי באמצע הלילה? אז גייסתי את כל הסבלנות שהייתה לי (ממש קצת!) וישבתי להסביר לו- "חמוד שלי, אין חרקים במיטה. חרקים הולכים רק על הרצפה בסלון. הם מפחדים להתקרב למיטה". הבן שלי שמח על הקביעה הזו ואני חזרתי למיטה. לישון...
או שלא. אחרי דקה- שוב הוא מייבב וקורא לי. וכך, המשכתי בנסיונות פאטתיים לסלק את פחדיו, אבל מצאתי את עצמי בסוף ישן איתו במיטה כל הלילה (או מה שנשאר ממנו לפחות).
אחר כך למדתי את השיטה. סיפרתי את הסיפור בכיתה והמרצה התלהב מהדוגמא החיה וניתח את ה"שפה" של הבן שלי ואמר שהיא שפת הדמיון. אז מה עושים כשמישהו בלחץ מולך? מדברים איתו בשפה שבה הוא מדבר.
בלילה הבא (ב4 וחצי בבוקר. תודה לבן שלי על ההתחשבות של שעה וחצי נוספות של שינה...)- הוא שוב קורה לי. הפעם חשבתי: השפה שלו היא דמיון. דבר איתו בדמיון. ומכיוון שלמדתי בלימודים קצת דמיון מודרך- זה היה נראה אידיאלי.
"עצום את העיניים", ביקשתי. "אתה מרגיש טיפה של מים שנוזלת לך אל העיניים ומשם אל האוזן ואז לאוזן השניה, דרך האף...עד הרגליים. עכשיו אתה נמצא בבית של סבא וסבתא (הוא אוהב להיות שם) וכל המשפחה מסביב לשולחן. ואז, נכנס החרק הראשון (דמיון מודרך היא שיטה שבה מרגיעים את הבנאדם, ואז באופן הדרגתי- חושפים אותו לפחד שלו) ואומר- "שבת שלום!".
הוא מחייך ומשתף פעולה ואומר- "שבת שלום!". וכך נכנסו להם לסלון ההורים שלי קבוצה של חרקים, וכל פעם מישהו אחר מהמשפחה עונה להם "שבת שלום". וכמו במשחקי מחשב- בסוף הגיע הבוס הגדול- החרק הירוק עם הכנפיים האדומות (האימה הגדולה של הנבא). ואז הנבא עצמו אמר לו שבת שלום. ואז הנבא אמר לכל החרקים- אנחנו אוכלים עכשיו ואתם מפריעים, אז תעופו רחוק רחוק מכאן ("אבא, לאיזה ארץ?", הוא שאל אותי) ואל תחזרו יותר לעולם.
וחזרתי למיטה. וישנתי כל הלילה. ומאז, אני ישן בלי הפרעות...
מה אתם אומרים? מה השפות שלכם?
