יום שלישי, 11 בנובמבר 2008

מה השפה שלך? [או: איך הבן שלי נגמל מפחד החרקים האדומים]




בס"ד




שנים שלא כתבתי, מה שלא כ"כ משנה כי אף אחד לא קורא את הבלוג, אבל בכל זאת

חזרתי לספסל הלימודים של הפסיכודרמה והדרמה-תרפיה ואני כבר עמוס בחוויות וחידושים שיכולים לשנות לכם קצת את החיים. אז למה לא?

הפוסט הזה הוא בנושא פסיכולוגיה, דרמה-תרפיה ואיך אפשר לקרוא את האדם מולך כמו ספר פתוח

בין קטיושה לקטיושה בקרית שמונה, החליט פרופסור ישראלי ושמו מולי להד לאבחן כמה שנים את הילדים המתוחים של קרית שמונה. פיצוצים ופחדים ממוות מציפים את היום-יום שלהם, אז הם היו קבוצה מצוינת לניתוח ההתמודדות של מתח מתמשך

מה שגילה הפרופסור הוא דבר מדהים- לכל אחד מאיתנו יש 6 דרכים להמלט מהמתח. הוא קרא להם basic ph או בעברית- גש"ר מאח"ד.

לפני שתקראו- בואו תעשו תרגיל לעצמכם. קחו דף (או מסמך וורד) וכתבו- איך אתם מגיבים או מה אתם עושים כשיש לכם לחץ מתמשך? (לדוגמא, איבדתם משהו, יש לכם צרה, אתם לקראת משימה שאתם לא יודעים לבצע או אפילו נמצאים בסכנה מתמשכת). כתבו 7-8 דברים.

ועכשיו, שימו לב, גבירותי ורבותיי הלחוצים:

ג- גוף. יש תגובה של אדם שהיא כולה עוברת דרך הפיזיות שלו. גם שהוא עושה פעולה- זה נחשב תחת הקטגוריה. לדוגמא- פיגוע (לא עלינו) בקו אוטובוס. זכריה, שהיה כמה מאות מטרים ליד- התחיל לרעוד בכל גופו. הוא כסס את צפורניו ופגש את יואב. הוא סיפר ליואב: ראיתי דם בכל מקום וכו'.


ש-שכל. האדם נכנס לתוך תבניות חשיבה. זכריה שלנו, יפגוש את יואב ויגיד לו- אני לא מאמין. באוטובוס כזה נכנסים בערך 40 איש, תחשוב על זה- נניח מחבל הצליח להחביא 30 קילו חומר נפץ- זה יכול להעיף אנשים 50 מטר מרחק!

ר-רגש. זכריה ניגש ליואב ומתחיל לבכות. "כמה משפחות", הוא פולט מבעד לדמעות, "כמה משפחות נהרסו! איזה עצוב!".

מא- מערכת אמונות- זכריה תופס את יואב ומנער אותו- "אתה מבין איזה מזל יש לי?! אם הייתי מגיע עוד 5 דקות- אני הייתי על האוטובוס הזה". אמונות זה לא רק דברים דתיים, אלא זה גם משפטים שנתפסים כאמיתות או דרך חיים- כמו "צריך תמיד לסיים מה שמתחילים".

ח- חברה. הדבר הראשון שזכריה אמר אחרי הפיגוע זה- "אני חייב להתקשר לאמא שלי! היא תדאג". או לחלופין הוא התחיל לצעוק ולהתעצבן על כל אחד באיזור ולהאשים אותם בזה שהם נועצים עיניים במקום לעשות משהו.

ד-דמיון. "זה היה כמו בסרט", זכריה סיפר ליואב בעיניים זגוגיות, "שמעתי את הפיצוץ ודמיינתי שזה איזה פצצת אטום שאיראן מפילה עלינו".


על קצה המזלג רק נוסיף, שהפרופסור הלך ותרגם את העבודה הזו לדרמה-תרפיה וזה נהפך כלי מצוין לטיפול. מסתבר שאדם יותר בריא נפשית הוא אדם שיכול להשתמש בכמה שיותר שפות של התמודדות. אדם פחות בריא- הוא אדם עם שפה אחת (מכירים את אלה שכשהם בלחץ- הם תמיד אוכלים ואוכלים ואוכלים ואוכלים...?)

אוקצור, הבן שלי התחיל במנהג ממש לא חביב של להעיר אותנו ב-3 לפנות בוקר. כשאני מגיע, כולי סהרורי לחדרו- הוא אומר לי- אני מפחד כי אני לא יכול להפסיק לחשוב על חרקים. מה תגיד לילד בן 4 וחצי באמצע הלילה? אז גייסתי את כל הסבלנות שהייתה לי (ממש קצת!) וישבתי להסביר לו- "חמוד שלי, אין חרקים במיטה. חרקים הולכים רק על הרצפה בסלון. הם מפחדים להתקרב למיטה". הבן שלי שמח על הקביעה הזו ואני חזרתי למיטה. לישון...

או שלא. אחרי דקה- שוב הוא מייבב וקורא לי. וכך, המשכתי בנסיונות פאטתיים לסלק את פחדיו, אבל מצאתי את עצמי בסוף ישן איתו במיטה כל הלילה (או מה שנשאר ממנו לפחות).

אחר כך למדתי את השיטה. סיפרתי את הסיפור בכיתה והמרצה התלהב מהדוגמא החיה וניתח את ה"שפה" של הבן שלי ואמר שהיא שפת הדמיון. אז מה עושים כשמישהו בלחץ מולך? מדברים איתו בשפה שבה הוא מדבר.

בלילה הבא (ב4 וחצי בבוקר. תודה לבן שלי על ההתחשבות של שעה וחצי נוספות של שינה...)- הוא שוב קורה לי. הפעם חשבתי: השפה שלו היא דמיון. דבר איתו בדמיון. ומכיוון שלמדתי בלימודים קצת דמיון מודרך- זה היה נראה אידיאלי.

"עצום את העיניים", ביקשתי. "אתה מרגיש טיפה של מים שנוזלת לך אל העיניים ומשם אל האוזן ואז לאוזן השניה, דרך האף...עד הרגליים. עכשיו אתה נמצא בבית של סבא וסבתא (הוא אוהב להיות שם) וכל המשפחה מסביב לשולחן. ואז, נכנס החרק הראשון (דמיון מודרך היא שיטה שבה מרגיעים את הבנאדם, ואז באופן הדרגתי- חושפים אותו לפחד שלו) ואומר- "שבת שלום!".

הוא מחייך ומשתף פעולה ואומר- "שבת שלום!". וכך נכנסו להם לסלון ההורים שלי קבוצה של חרקים, וכל פעם מישהו אחר מהמשפחה עונה להם "שבת שלום". וכמו במשחקי מחשב- בסוף הגיע הבוס הגדול- החרק הירוק עם הכנפיים האדומות (האימה הגדולה של הנבא). ואז הנבא עצמו אמר לו שבת שלום. ואז הנבא אמר לכל החרקים- אנחנו אוכלים עכשיו ואתם מפריעים, אז תעופו רחוק רחוק מכאן ("אבא, לאיזה ארץ?", הוא שאל אותי) ואל תחזרו יותר לעולם.


וחזרתי למיטה. וישנתי כל הלילה. ומאז, אני ישן בלי הפרעות...


מה אתם אומרים? מה השפות שלכם?

יום רביעי, 24 בספטמבר 2008

פסיכודרמה - לאבא שהאדמה בלעה אותו


בתור שחקן אני די מנותק מהרגשות של הקהל שלי. כן, לפעמים אפשר לגרום להם לצחוק, להיות מרותקים לפעולה שאתה עושה ואפילו לגרום להם לבכות ברגעים של חסד- אבל כמה חיבור רגשי אפשר כבר ליצור עם 350 זוגות עיניים שמביטות בך מהאפילה?

אבל, בתור במאי, הדברים נראים אחרת לגמרי.

לביים אנשים זאת חוויה פסיכודמרטית לגמרי.

מהשלב שבו אתה עושה אודישנים, כבר נפרשות לפניך שלל תגובות, מבוכות ולחצים. עשיתם פעם אודישן בחטיבה או בתיכון? לאיזה זן אתם משתייכים? יש את זה שמתלבט 5 פעמים אם להתחיל באודישן או לא. הוא עולה מולך, מסתכל בדף שהוא צריך להקריא ממנו, מתחרט, יורד, עוצר, חושב, מתנצל, לוקח שוב את הדף- עוד לפני שהתחיל את האודישן- הוא עושה לך הצגה שלמה.

יש את זה שנראה הכי חנון שברור לך לחלוטין שהנה, עוד 3 דקות בחיים שלך שאתה הולך לבזבז. אתה עושה "כאילו" אתה כותב את השם שלו. אתה "כאילו" נותן לו את כל התשומת לב , כשבלב אתה אומר- "NEXT"!!! ופתאום- החנון הזה- בשניה אחת- - נהפך לאיזו דמות מדהימה, משכנעת, מלאת אנרגיה ונותן הופעה של החיים- ואתה נשאר פעור פה וממהר לכתוב את השם על הדף. תאטרון הוא מקום מעולה לגלות כשרונות חבויים.

יש את זה שכל כך חסר בטחון שהוא בעצם עושה לעצמו את האודישן. הוא אומר את המשפט-ומיד- מוסיף- "זה היה דפוק, נכון?" הוא מנסה שוב- ומסיים- "אין לי את זה, הא?".

אחרי האודישנים יש את הליהוק. אתה מסתכל על התפקידים שיש לך במחזה ואתה מנסה לבחון לעומק (וגם בשטחיות- דרך המראה של השחקנים) איזה דמות באמת מתאימה לאיזה שחקן.

רציתי לספר סיפור קטן על איך שיצא לי (ללא מודעות בכלל) לשלב בין תאטרון לפסיכודרמה באופן עמוק ביותר.

ביימתי הצגה של חטיבת ביניים (כיתה ח'). ההצגה הייתה על סיפור עם שבו אדם עשיר וקמצן מזמין קבצן אל ביתו אבל לא נותן לא אפילו גרגיר אורז לאכול. הקבצן מת והעשיר המזועזע בורח מהבית. ביער, הוא פוגש את מלאך המוות שמסביר לו שההזדמנות היחידה לכפר על חטאו (ולא למות) היא להיהפך לקבצן ולבקש אוכל מהמשפחה (הקמצנית) שלו.

המשפחה של העשיר מתאבלת עליו בגלל שהוא נעלם. גם כשהקבצן יוצר איתם קשר, הם לא מזהים אותו. בעלם ואביהם נשאר "נעדר" עד סוף ההצגה כשהוא חוזר לדמותו הרגילה.

לקחתי לתפקיד האישה ילד מסוים. הילד היה מאוד מאוד בעייתי. בעיות משמעת מפה ועד הונלולו. המורים השתגעו ממנו ואני אפילו יותר. הוא שיגע אותי, קילל, צעק, הרס, הפריע, לא הקשיב וכו'.

כל הזמן התלבטתי אם להעיף אותו או לא.


משום מה- השארתי אותו. והגיע היום המיוחל של ההצגה. כל ההורים (כמעט כל ההורים- רמז להמשך...) הגיעו, כולל המורים והמחנכים. ואותו ילד עומד על הבמה, לובש פאה בלונדינית ושמלה ואומר את הטקסט שלו- "ואני כל כך עצובה, בעלי נעלם כאילו בלעה אותו האדמה!"...

אחרי ההצגה, דיברתי עם המחנך. הוא סיפר לי איך הוא הזדעזע כשהוא ראה את התלמיד שלו עומד בדמות הזו ואומר את הטקסט הזה, שהרי האבא שלו לפני כמה שבועות- קם פתאום והחליט לעזוב את כל המשפחה- פשוט נעלם, בלי שום רצון ליצור קשר אפילו עם הילדים.

בבת אחת הבנתי למה הילד הזה התנהג כמו מפלצת הביצה מלוך-נס כל השבועות האלה ובעיקר הבנתי עד כמה עמוק התאטרון יכול לקחת אותך- כשהליהוק הבימתי בעצם משקף את הליהוק המציאותי שכולנו לוהקנו בהצגה הגדולה של החיים...

יום רביעי, 17 בספטמבר 2008

הייתי שותף לשטיפת המוח שלכם בשוקולד! מישהו פגש אותי?


יודעים מה שחקן עושה כשהוא קם בבוקר? לא מצחצח שיניים, כי ממילא הקהל רחוק ולא מריח...אבל דווקא ב-6 הימים המטורפים האלה ציחצחתי...

השתתפתי בפרויקט ענק של חברת 'עלית'. היי, זה לא פתיחה לתלונה, אז מקווה שגוגל לא יתבעו אותי. זו הייתה חוויה נעימה, אבל גם כזאת שמכוונת להוציא לכם כסף מהארנק...

אני ועוד כ-12 שחקנים קיבלנו מדים מיוחדים. במקום צה"ל, התנוססו בגאווה צבאית האותיות- "עלית"!

גם על הכומתה האדומה האירו האותיות של חברת השוקולד הגדולה והכריזו שאנחנו- חיילים של שוקולד.

הסתובבנו בכל הארץ- צוותים של שחקנים חמושים בגיטרה ודיילות יפיפיות שמחלקות אלפי שוקולדים קטנים של עלית עם ציור של חייל וחיילת. נוסטלגיה. מסתבר, שעלית ייצרה כאלה עטיפות לפני כ-30 שנה. אגב, מסתבר בסקרים של עלית שרק 50 אחוז מהציבור זוכר אותם...

ואנחנו, מבאר שבע עד חיפה, חיוך ענק מרוח על הפנים, שיניים צבועות בחום, שרים שירים של להקות צבאיות לכל עם ישראל.

והפואנטה, כמובן- המוח שלכם, ציבור ישראלי יקר וחובב שוקולד. שלל החוויות- הויזואליות של החיילים, המוזיקה הנוסטלגית והטעם המתוק- יגרמו לכם בודאי לעצב מחדש את המוח (קשור לפוסט הקודם, הא?) ולפתח משוואה- עלית = שוקולד = צבא = נוסטלגיה = ישראליות = בוא נקנה עלית, אורית.

היה כיף, שימחנו את הרחוב הישראלי וקיבלנו חיוכים ואהדה.

But

ותמיד יש גם but, נתקלנו בכמה אירועים חמורים של אנשים כעוסים שנתקפו הסטריה וצעקו עלינו- בושה וחרפה! מבזים את המדים (ובגרסאות יותר קיצוניות- המדים שבהם נהרגים וכו')...

האמת, לא אכפת לי. אני אוהב שוקולד, אוהב לנגן בגיטרה ולשיר- ועוד שילמו לי על זה!

בתאבון

(זה רק הדמיון שלי או שהשוקולד עם העטיפה של חייל-חיילת הוא בדיוק בטעם של השוקולד עם העטיפה של הפרה חדווה?)

טיפול הזוי אצל מרתף זקנה בירושלים


לבן שלי יש גם בעיות.

למה גם? כי גם לכם יש. וגם לבנים שלכם. אז גם אצלי זה ככה.

הוא מפחד מהחושך בצורה מטורפת ומתחיל לצרוח עד קצה השכונה אם מכבים לו את האור. אם הוא ייעקץ ע"י יתוש, הוא יקום למחרת עם תוספת של בועה מזעזעת של עור תפוח בגובה 4 סנטימטר ולא יוכל לפתוח את מה שהיה פעם עין במשך 3 ימים. אגב, אפשר פשוט להגיד שיש לו אלרגיה ליתושים, אבל למה לא לזעזע קצת, הא?

אז יצא לי לדבר עם חבר. גם לו יש בן. ולבן יש גם בעיות. כמו הבנים שלכם, נו.

"קח אותו למכשפה", אמר לי אייל בטלפון. "לקחנו את הבן שלנו, היא עשתה כל מיני דברים מוזרים, אמרה לי לקרוא פסוקים והקראנו לו (לתינוק שלהם) פתקים במשך חמישה ימים. וביום החמישי- הבעיה נעלמה".

"get out of here", דחיתי אותו בנימוס, אבל ידעתי שנדלקתי.

תוך כמה ימים, אני וכל המשפחה יורדים למרתף של ה"מכשפה" בירושלים.

"את תהיי השליחה של הבן שלך", סיננה המכשפה מבין שיניה הרקובות, קולה החלוד מקפיא את חוליותיי. (סתם, היא דווקא אישה די נחמדה ולא כ"כ זקנה, אבל מה לעשות- התואר של אייל נדבק בה והדמיון שלי חוגג).

במשך כשעה, אשתי הושיטה את ידה קדימה באויר. המטפלת לחצה על היד שלה עשרות פעמים, כשכל פעם היד הגיבה באחת משתי דרכים- או שהיא התנגדה לדחיפה של האישה, או שהיא נכנעה לה ונפלה. אשתי סיפרה שמשום מה לפעמים היא התנגדה ללחיצה ומשום מה- לפעמים הפילה את היד.



כל זה מתנהל בשקט, כשהמטפלת בעצם שואלת (דרך המוח, of course) את המוח של הבן שלי (דרך המוח של אשתי, of course) - כל מיני שאלות לגביו. אם היד מתנגדת- זה לא, ואם היא נופלת- זה כן. המוח פועל בדרכים נסתרות...

אני אישית מאוד הייתי שמח לבקר במוח של הבן שלי. גם לא הייתי מתנגד לשנות כל מיני משוואות קטנות שם כמו
"אבא =מישהו שצריך להקשיב לו"
במקום "אבא= מישהו שצריך לקפוץ לו על הגב" שנמצא שם עכשיו

אבל בכל אופן, קיבלנו פתקים. פתק אחד רגשי (להקריא לו 3 פעמים ביום), משהו בסגנון- "אני מתגבר על הפחדים שלי. אני שמח שיש לי עוד אחים וזה טוב שיש משפחה גדולה" ועוד כל מיני. בפתקים הקטנים היו את התסמינים הבעייתיים שהיינו צריכים לקרוא לו - "עקיצות יתושים, הפרשה נכונה של אלרגניים" וכו'.

8 ימים. 3 פעמים ביום.

יומיים אחרי שהסתיים הטיפול, אשתי התעצבנה על הילדים ששיחקו במיטה במקום לישון, וכיבתה את האור. בחדר השתרר חושך מצרים. וwhat do you know, במקום הצרחות ההסטריות המסורתיות- בני היקר שתק באדישות ולא אמר מילה. למחרת, התעורר עם עקיצת יתוש ובמקום לקום אל בוקר כשהבן שלך נראה כמו מוטנט מסרט אימה דל-תקציב- הייתה לו נקודה אדומה ליד העין.

וכך...החלטתי השבוע לרדת לטיפול אצל המכשפה מירושלים...

אבל זה כבר לפוסט אחר

לילה טוב לעצמי (אף אדם בעולם עוד לא יודע על הבלוג הזה מכיוון שהוא הוקם לפני שעה וחצי, אבל אם יצא לכם להכנס, לילה טוב גם לכם...)

כל החיים במה - כל מה שצבעוני ביומיום














...ואני דוחף ת'אף שלי בבמה, מת להעיף את התלבושות למזוודה ואת הציוד לאוטו ולא לפגוש אף אחד מהקהל. אני שונא להופיע לבד!!! אפילו על הכסף הייתי מוותר, רק להגיע עם הציוד לאוטו, להתניע ולברוח מרמת השרון חזרה הבייתה, ומהר!

ושהכנסתי את אחרון הברזלים של התפאורה, הוא ניגש אלי. [אסף תסתובב!] ילד פצלוח, נמוך מהפופיק שלי, מתקרב ואומר: היה לי כיף בהצגה שלך. וברח.

הללויה. היה שווה, לא? בכל אופן, עכשיו אני בטוח לא מוותר על הכסף!!!

יכולתי להוציא 5 וחצי שעות לשבור את הראש- איך פותחים בלוג? באיזה מילים? מה לא יהיה קטשי עד דמעות ובנאלי עד חרחור? אז פשוט החלטתי לזרוק איזה משפט באמצע של סיפור ו...I'll get it rolling

אז מה מצפה לכם בבלוג שלי? (כי זה בכל זאת כדאי להציג)-

הרי יש מליוני בלוגים
יש טריליוני קוראים
מה יש לי להציע?

well, הגעתי למסקנה שאני חי חיים די חוייתיים בתור שחקן ובמאי וסטודנט לפסיכודרמה וחווה מקרים מוזרים ומעניינים (והזויים...) ובעיקר מתעניין בכל מה שהוא לא הנטו, האפרורי של העולם הנמק שמסביבנו. לכן, אני הולך לעשות את הטעות הכי מטופשת באינטרנט- אני הולך להגדיר את הבלוג הזה בצורה רחבה ולא להתעסק בדבר אחד.

אגב, גיסי הג'וסי (ג'וס, בעל הבלוג "המסחטה"- מומלץ בכתובת http://music.issahar.com/) החליט החלטה רבת משמעות- לדבר רק על מוזיקה. רק. לא על חייו הפרטיים ולא על שכניו הארכאיים. פשוט מוזיקה.

אבל אני איני כזאת...

ולכן- קבלו את הבלוג שיתעסק בתאטרון, מיסטיקה, פסיכולוגיה, אירועים מוזרים מהחיים (שלי ושלכם- אם תפילו אותי מספיק מהכסא...) והכל- בכיף, בביטים פריקיים של מידע, תמונות, צבע וצליל.

פה יתקבלו בברכה האנשים הצבעוניים והאפורים כאחד, ואולי כל אחד ילמד קצת מהשני (גם אפור זה צבע...)

אז יאללה, לדרך...